פתיחה: 2.6.11   בשעה 18:00      נעילה: 16.6.11

בעקבות צלם היא תערוכה ייחודית שמציגים סטודנטים בשנה ב' מהמחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. במסגרת קורס לצילום בין זמננו, בהנחיית תמר סצמסקי, בחרו הסטודנטים בצלמים מרכזיים מהארץ ומהעולם, ובמהלך השנה חקרו לעומק את יצירתם, הן מבחינת נושאי הצילום והן מבחינת ההיבטים הטכניים ומאפייני התקופה.  המחקר הוביל לעבודה של כל סטודנט, שהושפעה מעבודתו של הצלם הנבחר אבל התפתחה לכיוון אישי. במהלך העבודה הכירו הסטודנטים שורה של צלמים מרכזיים שעבודתם משמעותית להבנת זרמים בצילום, להיכרות עם התפתחויות סגנוניות וטכנולוגיות ולהבנת ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של הצילום. חלק מהסטודנטים אף יצרו קשר עם הצלמים הנבחרים ואלה התעניינו מאוד בפרשנות האישית שניתנה לעבודתם.

הסטודנטים בחרו צלמים העוסקים בתחומים שונים החל מצילום עיתונות, צילומי חטף, תיעוד חברתי, תיעוד אישי וגם צילום מבוים. נבחרו צלמים שעבדו בתקופות שונות החל משנות ה -60 ועד ימנו, אמנים בינלאומיים מכל העולם וישראלים החיים ועובדים בארץ.

התערוכה תוצג בארבעה מחזורים בני כשבועיים.  משתתפי הסבב השלישי:

עמרי פנסקי עבד בעקבות הצלם יעקב ישראל, שחקר את הנוף האורבאני של בתי מגורים בשכונות פחות מבוססות בירושלים, נוף שלא נכלל במושג "ירושלים" כפי שהוא נתפס בתודעה הציבורית. עמרי ביקש לחקור את אחד הרחובות המרכזיים והטעונים בחיפה: שד' הציונות. הרחוב מתחיל בוואדי "הדר כרמל" ומסתיים במבואות הכרמל. מהיום בו נסלל, בשנת 1887, תפקידו היה לחבר בין השכונות האמידות שעל הר הכרמל לבין מוקדי העסקים והתחבורה בעיר התחתית, ועל כן שמן המקורי "דרך ההר" (בערבית: "אלג'בל" الجبل). עם קום המדינה שונה השם ל"שדרות האו"ם" כהוקרה למוסד האומות המאוחדות.

בשנת 1975, בעקבות החלטת האו"ם שהשוותה בין ציונות לגזענות הוחלט לשנות את שם השדרות ל"שדרות הציונות". שינוי שם השדרות מעורר מחלוקות בין תושבי האזור וכראיה לכך בשנת 2001 חתמו תושבים ערבים על עצומה הקוראת להשיב לשדרות את שמן המקורי בטענה שהשם הנוכחי מסמל את כיבוש העם הפלסטיני על ידי ישראל. מעבר לעיסוק בשמות ובזהות, השדרות טומנות בחובן משמעויות חברתיות נוספות: כשם שהיה בזמן סלילתן, הן עדיין מחברות בין אזור דל בעיר התחתית לבין הרחוב עם

הנדל"ן היקר ביתר בעיר חיפה: רח' יפה נוף. צילומיו של עמרי נטולי דרמה ומתאפיינים באחדות ויזואלית. זה מאפשר התבוננות שקטה והשוואתית והתרכזות בפרטים שמרמזים על אורחות חייהם של התושבים.

רביע סלפיטי  בחר סיפורי התנ"ך של הצלם עדי נס. מתוך סיפורים אלה בנה נס את האלגוריות האישיות והאוניברסאליות שמהוות בסיס לעבודותיו. הוא בחן את העקבות שמשאירים נרטיבים אלו בזיכרון הקולקטיבי תרבותי תוך חיפוש הקרבה שלו לדמיון לדמויות תנ''כיות. הוא מצא אותם בדמויות חסרות הפנים של חסרי הבית. באמצעות ביטויים תרבותיים טעונים מאוד והביא את הדמויות המרתקות ממקומם הטבעי  חזרה לחיים תוך שהוא טען אותם במתיחות שלקחה אותם מעבר למאפיינים הביוגראפיים שלהם כדי לייצר "מראה פרטי", "זהות חיונית ומהותית".  המשיכה של רביע  לעבודותיו של עדי נס נובעת מהאינטרפרטציה שהוא נתן בעבודותיו לסיפורי התנ''ך הקלאסיים. רביע  שאב  מאותם חומרי הגלם שבהם השתמש נס; עבודותיהם של ציירי העבר כמו קאראווג'ו, רמברנט ואחרים. הצילומים הם  אינטרפרטציות אישיות שלו לאותם סיפוריים תנ''כיים קלאסיים.

עמית ארד צילמה בעקבות ריצ'ארד בילינגהם ועבודתו    “Ray's A Laugh”. בסדרת צילומיו חוזר בילינגהם  ומצלם בבית הוריו,מתעד את חיי היום יום שלהם בין קוטלי הבית,הוא אינו מנסה לחוס על הצופה ומביא את המציאות הגרוטסקית את חוסר האסטטיקה והבוטות בה הם חיים.   לדברי עמית: "גם אני כמו בילינגהם מאוד מחוברת למשפחתי ואני רואה במציאות חייהם משהו גרוטסקי או חריג.  צילמתי את הוריי במשך תקופה ממושכת, בחרתי להקפיא רגעים באמצעות פריימים".  צילומיה של עמית אינטואיטיביים וישירים. העבודה אינה מבקרת דרך חיים אלא מראה את אופיה במבט הומוריסטי, בוטה, קיצוני ואבסורדי מנקודת מבט כנה ונאמנה למציאות.

רועי חי קל יצר בעקבות דיוויד לה שאפל, צלם פרובוקטיבי בעל סגנון צילום נועז וייחודי שיוצר  צירופים בלתי שגרתיים תוך ערבוב מפתיע בין סמלים מוכרים למודלים אנונימיים בין הנושאים בהם הוא עוסק -  היופי שבהרס והזוהר שבאסון. התצלומים עמוסים על פי רוב בסמלים ובדימויים - מאיקונוגרפיה נוצרית אדוקה דרך קיטש הוליוודי זוהר ועד לפורנוגרפיה בוטה של מנות יתר וחבורות רחוב.  לה שאפל מקצין בעבודותיו את תדמית המצולם לעבר קלישאה בוטה, אשר כמעט קורסת אל הגרוטסקה המושלמת בשל רווית הצבע ועיבוד התמונה המוגזם,אך במפתיע נחשפות מבעד לגודש מחוות אנושיות ופגיעות בלתי צפויות. רועי בחר להתייחס בעבודתו  לצבא מדינת ישראל כצבא כובש אשר מסתיר את מעשיו הבלתי אנושיים מפני אומות העולם, כצבא אשר מגייס את חייליו אשר בכלל לא בחרו להתגייס אלא הוכרחו מכורח הנסיבות. צבא אשר מתואר בפני העולם כצבא הומאני, שדואג לחייליו ולאנשיו - אך הדבר אינו נכון כפי שאנו רואים שחיילינו נזרקים לשטח למטרות אסטרטגיות אשר אין בהם שום חשיבות לחיי אדם

בהתבוננות ראשוניות בצילומים ישנה תחושה של אופטימיות, אך כאשר מתעמקים, מבינים אתי הביקורת אשר מופיעה בהם.

לצפיה בגלריה עבודות של סטודנטים לחץ כאן...