כמו לרכב על אופניים

תמיד חשבתי שבכל בית של סבא וסבתא יש דודה צמודה שדואגת להם, ששומרת להם על הבית. כי ככה זה בשני הבתים של הסבא והסבתא שלי.
לסבא וסבתא שלי מצד אמא יש את הדודה סיהאם ומצד אבא יש את הדודה פרידה.

שתיהן מעולם לא התחתנו ולא ילדו ילדים, שתיהן עזבו את ביה"ס בדלית-אל-כרמל, הכפר שלי, בגיל 15. הן הלכו לארוג שטיחים מחוץ לכפר, כבר אז הן הלכו בדרך משלהן.
כשהן אורגות הן יושבות צמוד צמוד ומדברות בשקט, צוחקות, הידיים עובדות במיומנות ובמרץ, הרגליים מצטרפות והחדר מלא בצבעים ואור.
כשנכנסת המצלמה לחיים אני מהססת אבל לבסוף שואלת "למה בעצם לא התחתנתן כמו כולן?"

אני מגלה סיפורים אמיצים, סיפורים של נשים חזקות, סיפורים שמספרים בשקט, בסוד.אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות.
שאלות על נשים ועל נישואין, שאלות על חופש. בדלית אל כרמל (כפר דרוזי) אני תמיד צריכה להיות תחת חסות, או תחת חסות של ההורים שלי או של בעלי. אני לא יכולה לגור לבד, לטייל לבד או אפילו לרכב על אופניים. אני שואלת את דודותי מה הייתן ממליצות לי לעשות?

הן עונות ישר, את תמצאי בעל טוב וכולנו נשמח ביום חתונתך.

הסרט נוצר כפרויקט גמר במחלקה לצילום ויוצג בפסטיבל בקטגוריית סרטי הסטודנטים. 
25 דקות, עברית וערבית, תרגום לעברית ולאנגלית

בימוי והפקה: אחלאם חוסיסי, מורן פלגי, נעמה פארן
צילום: מורן פלגי
עריכה: נעמה פארן
מוסיקה: גיא וינגרטן

מועד ההקרנה בפסטיבל: יום ראשון 10/5  בשעה 10:00   אולם סינ' 1