תערוכה קבוצתית מְדַבְּרוֹת

אמניות מציגות:
רחל ארז / רקפת וינר-עומר /  ענת מיכאליס-לוי /  ענבל מנדס-פלור /  גליה פסטרנק

אוצרת: ענת גטניו

חמש אמניות – ארבע ציירות וצלמת – מציגות בתערוכה זו יצירה עזת-מבע, המשירה את מבטה החוצה אל העולם מבלי להשפיל עיניים. האמניות מדברות את עצמן בקול רם, מתרגמות תכנים והיגדים אישיים לדימויים חזקים ולשפה צורנית אקספרסיבית. חמש נשים בגילאים שונים, אמניות ישראליות צעירות וותיקות, מרכזות בתערוכה אחת כוח נשי ברור באמצעות גופי עבודה חזקים ומעוררי השראה. 

העבודות עצמן עוסקות בדמויות נשיות המתוארות בתעוזה ובעוצמה רבה כפי שניכר בתכני העבודות ובמחוות הגופניות של הדמויות.

התערוכה אינה עוסקת ישירות בשאלות של מגדר או פמיניזם והיא איננה אילוסטרציה  או תוצר נילווה למגמת ה-"Me Too", אך יש בה הד למקום הנוכח שיש לכוח הנשי בתקופה זו.

ענת מנדס-פלור

ענבל מנדס-פלור פועלת בשדה האמנות הישראלית שנים ספורות בהן הנכיחה את עצמה כאמנית העוסקת בדימוי נשי חזק ואקטיבי היוצא נגד הגמוניה, שליטה גברית ואלימות המופנית נגד נשים.

היא עוסקת בתכנים אוניברסליים כמו נשיות, ג'נדר ומיניות תוך שהיא מעמידה זה מול זה ערכים מנוגדים: אסתטיקה, רוך ותשוקה אל מול אלימות ומשחקי-כוח. הסצינות והדמויות ביצירתה מתבססות על מגוון רחב של הקשרים: דימויים מעולם המחאה הפוליטית הנשית (כמו להקת פוסי ריוט הרוסית, קבוצת פימן האוקראינית, "נשים בורוד" ההודיות או הלוחמות היזידיות), אירועים אקטואליים, דימויים מעולם הנצרות והמיתולוגיה, קולנוע, קומיקס והתרבות הפופולרית - כל אלה מופיעים זה לצד זה ללא כל היררכיה ולצדם דימויים מן הדמיון והפנטסיה הפרטיים. הדימויים הקונקרטיים משוחררים מן הצילומים המוכרים, ועוברים טרנספורמציה אל עבר תכנים מיתיים

כלליים ואל-זמניים.

מנדס-פלור מעלה סצינות או דמויות רבות עוצמה על גבי פורמטים גדולי-מימדים בציור אקספרסיבי עז-צבעים כשהיא מערבת בין טכניקות ציור מסורתיות הלקוחות מן האמנות "הגבוהה" (כמו ציור שמן) עם טכניקות מן התרבות הפופולרית כמו טושים, מרקרים, צבעי גואש וצבעים זוהרים.

היותה אישה ואם לארבעה ילדים, מהווים נקודת מוצא מהותית ליצירתה של ענבל מנדס-פלור היוצאת מן האישי אל תוכן חברתי-פוליטי רחב יותר.

ענבל מנדס פלור היא ילידת 1976, ירושלים. למדה אמנות וחינוך לאמנות במכללה האקדמית אורנים ותואר שני באמנות (MFA)באוניברסיטת חיפה. בשניהם זכתה במלגות הצטיינות בלימודים ובתערוכת הגמר. לפני לימודיה האקדמיים למדה במשך שנתיים הדרכת אומנות במוזיאון ישראל בירושלים, שם היא מדריכה ומלמדת מאז 2016, כמו גם במרכז ג'ינוגלי לאומנות בירושלים.

ענת מיכאליס-לוי

ענת מיכאליס-לוי מציגה בתערוכה מיצב המורכב מאינספור פיסות רישום משולבות עם פריטי רדי-מייד מטופל, המאירים אלה את אלה. במרחב העבודה מורגשת תנועה בין רישום קווי ואובססיבי על נייר פרגמנט דק ושקוף לבין נוכחות מטרידה ומסיבית של כתמי צבע תעשייתי אטום, שלוליות צבע בלתי נשלטות בעלות חיים משלהם, כמעין לבה שקפאה.

שם המיצב הנשמע כ-"תגידי ורוד", נבנה מסדרת רישומים שצויירה בעקבות בדיקת שמיעה שכללה הגיית מלים בטונים שונים. הטקסטים ("תגידי אבא", "תגידי טוב", "תגידי סף") מפעילים על הצופה פעולה של הקשבה בנוסף לפעולת ההתבוננות.

ילדות, נערות, נשים צעירות ובוגרות ממלאות סדרות שלמות של מיכאליס-לוי כשהן מוצגות במצבים שונים, לעתים מתעתעים ואניגמטיים, מעין מרחב סבוך ולא מפוענח של התת מודע. כתמי הצבע התעשייתי פועלים באופן כימי על הדמויות, מכסים/אוטמים חלקים מהרישומים כמעין סימני-דרך לצופה. זהו ניסיון להצביע על אי ההלימה והפער בין מה שרוצים לומר לבין המלים היוצאות מפינו.

הקשר בין תיאוריות מתחומי הפילוסופיה והפסיכואנליזה מבית מדרשו של לאקאן מהדהדים מיצירתה של האמנית בהן משתקף משפטו של ז'אן-פרנסואה ליוטר: “הגיע הזמן שאנשים יבינו שתפקידנו הוא לא לספק מציאות, אלא לגלות דרכים לרמוז בהן על מציאות כלשהי בלתי ניתנת לייצוג”.

ענת מיכאליס-לוי היא ילידת 1959. ציירת, רשמת, יוצרת מיצבים ומיצגים.

בתחילת דרכה למדה אצל האמן רפי לביא ואחר כך במדרשה לאמנות ברמת השרון. בהמשך למדה אמנות אצל האמן משה גרשוני וקליגרפיה סינית אצל האמנית איילת זוהר. בשנים האחרונות עוסקת בקשר שבין אמנות לפסיכואנליזה בעיקר דרך פרשנותו של הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן בחזרתו לפרויד.

העבירה סיורים מודרכים, סדנאות ושיחות על אמנות עכשווית, ובשנים האחרונות עסקה גם באוצרות. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות, כמו גם פרויקטים לבמה בשיתוף עם יוצרים מתחום הפרפורמנס והמוסיקה העכשווית. מיכאליס-לוי חברה גם בעמותה לחקר אומנות נשים ומגדר בישראל.

חיה ויוצרת בתל-אביב.

רקפת וינר-עומר

רקפת וינר-עומר מדברת בתערוכה זו בווליום גבוה, באמצעות פורמטים גדולי-מימדים, בשפה וויזואלית רבת-עוצמה ובהתמקדות בדיבור כתוכן הפנימי של העבודות. היא מרבה בתיאור דמויות נשיות הלקוחות מחומרי החיים שלה עצמה, ואלה מתוארות בצורה גרוטסקית, כואבת ומפורקת.

הציור שלה מאזכר בעודפותו את סגנון "הציור הרע" המזוהה עם אמנות האאוטסיידר. הפעולות הציוריות שהיא מבצעת מתריסות כנגד תקניות הציור המסורתי: היא מערבבת בין צבעי השמן  העיליתיסטיים לחומרים נחותים כמו פיגמנטים, טושים, עטים, גירים וספריי. דמויותיה (אשר נשאבו בחלקן מן המדיה הכתובה) מצויירות לעתים קרובות בדיו תעשייתי - חומר הגלם של הדפוס, אשר

מאפשר לדימויים להתמוסס ולנזול, ובכך מחזק את השפה האקספרסיבית של העבודות.  

רבות מדמויותיה מדברות את עצמן באמצעות בועות דיבור שותקות, נטולות טקסט או מציעות טקסט משובש, כשהן מדגישות את הפה - איבר המופיע בעבודות גם באופן עצמאי ומעצים מיניות.

היותה אמנית-אישה ותכני עבודותיה משקפים דיון במקומה בשדה האמנות, ניסיון סיזיפי ומתיש לחזק את מעמד האישה בעולם של גברים חזקים גם בתחום זה.

רקפת וינר-עומר היא בוגרת לימודי פסיכולוגיה וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. בוגרת לימודי טיפול באמנות בבית הספר לאמנות המדרשה במכללת בית-ברל, ולימודי אמנות באותו מוסד. למדה שנה במכון להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות באוניברסיטת תל-אביב. בוגרת תואר שני באמנות פלסטית ((MFA, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל-אביב.

היא זכתה בפרס עידוד יצירה של משרד התרבות (2008) ובפרס מירון סימה לציור מטעם בית האמנים ירושלים (2010).  הציגה תערוכות יחיד רבות והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים.

אוצרת תערוכות וחברה בגלריה השיתופית נולובז בתל-אביב..

חיה ויוצרת בתל-אביב.

גליה פסטרנק

גליה פסטרנק מציגה בתערוכה קבוצת ציורים בפורמט קטן ואינטימי שהם חלק מסדרה מרובת-עבודות שנוצרה לאורך זמן. תוצר של טקס יומי ברישום וציור, דפים מיומן שאין לו תאריך סיום. כל עבודה היא דף ביומן, רישום המתאר כותרת מרכזית אחת ביום נתון בחייה כאשה, כאם, כאמנית וכמורה: "נושאי השעה המטלטלים את ספינתי, את הרפסודה שלי, שהיא אולי שולחן העבודה שלי, משתנים מדי יום, עם חילופי מצב הרוח, מצב הגוף, מצב השעה בעולם. עניינים שונים בוחשים ורוחשים בנפשי ואני מיטיבה לפרק אותם ולטפל בהם דרך תאור סצינה."

פסטרנק מספרת סיפור או מתארת ארוע המגולם בסצינה כזאת או אחרת, חשובה או שולית. אנקדוטות מחיי האמנית מעובדים לתיאורים סוריאליסטיות וחידתיים בשפה ציורית בעלת נופח איורי, ובהומור וכאב מעורבבים זה בזה. אין ברפרטואר הנושאים שהיא מעלה היררכיה בין קל לכבד. אלו הן סצינות תגובה להטרדה ופגיעה, ריפוי ושיקום עצמי או הליכה במסלולים הסיזיפיים של החיים היום-יומיים.

נרטיבים אישיים מאפיינים את יצירתה הכוללת של פסטרנק הפועלת בשדה האמנות מזה עשור, והיא מתייחסת לציור כאל טקסט מדובר, מנסה לעורר בצופה אמפתיה, צחוק, רחמים, מבוכה, והזדהות.   

גליה פסטרנק  נולדה בתל-אביב ב-1977. בעלת תואר בוגר ותואר מוסמך באמנות, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. היא מלמדת אמנות, רישום וציור במסגרות שונות.

הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. זכתה במענקים ובפרסי הצטיינות על עבודתה במסגרות שונות, ביניהם פרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט (2012).

חיה ויוצרת בגבעתיים.

רחל ארז

"תקופת האבן" הוא שמו של מיצב צילום של האמנית רחל ארז. זוהי סדרת עבודות אסוציאטיבית המקיימת דיאלוג בין תכנים אוטוביוגרפיים לבין מחשבות על התקופה בה אנו חיים, המתרחקת מן החומר הפיסי והטבע אל עבר עולמות חומר מלאכותיים ודיגיטליים.

עבודותיה של ארז יוצאות ממנה החוצה, מן האישי אל הכללי, מרוחות העבר הפרטיים שלה אל דימויים מטאפוריים המייצגים מצבי חיים ונפש. עבודותיה עוסקות בזיכרון ובניסיון לקבע אותו באמצעות הצילום. דימויים סימבוליים (כמו האבן והמגל בסדרה זו) מהווים עבורה מטאפורות לחוויות אישיות בעבר הרחוק. תהליך העבודה מתחיל מסקיצה אינטואיטיבית המתגלמת לצורה ותוכן, ובעקבותיה נאספים הדימויים ונבחרת הדמות המצולמת.

ארז חוזרת אל העבר הרחוק גם בבחירת הטכניקה המאפיינת את עבודתה מזה זמן – טכניקה נשכחת הקרויה קולודיון בגרסת האמברוטייפ (מוכרת גם כצילום לוח רטוב). זהו תהליך צילום שנעשה בו שימוש במחצית השניה של המאה ה-19, ובו הדמות מצולמת על גבי לוח זכוכית שנמשח בחומרים רגישים לאור שהוצמדו אליו באמצעות חומר הקולודיון. תהליך הצילום והפיתוח חייבים להתבצע במהירות רבה מיד לאחר החשיפה לאור. התהליך  דורש מיומנות של כימאי או רוקח, ויש בו מן האלכימיה והמסתורין. בתהליך צילום זה שולטת המקריות וניתן דגש רב לתהליך ולחומר, זאת בניגוד לצילום המבויים והמוקפד המאפיין את הצילום העכשווי בחלקו.

הבחירה בעמדה צילומית המונעת מתהליכים כימיים וחוקי הטבע המקריים מסמלים עבור ארז את החיים עצמם.  עיסוק בזמן ובשאלת הנוכח הנעדר עולים ביתר שאת בטכניקה זו בה מתגלים ונעלמים חלקים מן הדימוי שהתקבע על גבי הזכוכית בתהליך הפיתוח.

רחל ארז נולדה ב-1967 . למדה צילום במרכז האקדמי ויצו חיפה.

מרצה במסלול הצילום המקצועי בלימודי החוץ ובמסלול האקדמי לצילום ומדיה במרכז האקדמי ויצו חיפה.

מומחית בטכניקות מעבדה אנלוגית ובתהליכי צילום קלאסיים. ארז התמחתה באופן אוטודידקטי בשיחזור תהליכי צילום מן המאה ה-19, אותם היא חוקרת ןמפתחת  ככלי ביטוי עיקרי ביצירתה.

היא בעלת "סטודיו לאלכימיה" המוקדש לטכניקות צילום עתיקות ושילובן באמנות עכשווית.

חיה ויוצרת בחיפה.

לגלרית העבודות