מתי אלמליח, בוגר ותיק של המחלקה לצילום, מציג בגלריה ע"ש מורל דרפלר תצלומים מטופלים בעבודת יד ובעבודה דיגיטלית המתארים רגע מכונן בגבריות הישראלית, רגע הגיוס לצבא. UniForm - צורה אחידה, הוא כלי עבודה, אפשרות לאינדיבידואליזם, כמעט שאינה מתקיימת.
** 17.12 התערוכה תהיה סגורה
עמית זולר, אוצר התערוכה:
" מתי אלמליח.
בתעודתו של אדם מופיעה תמונה.
ומהתמונה נשקפים פניו, הוא מישיר מבטו, איננו שמח, איננו עצוב, איננו יהיר, איננו כואב. הוא ישנו.
בדרך כלל הוא מצולם מכפתור החולצה השני ומעלה (גם אם מדובר בחולצת טריקו), וכתפיו נוכחות והוא מצולם על רקע תכול. הוא קונקרטי וניתן לזיהוי ובו בעת אחד מכולם, מזכיר את אלביס פרסלי בצעירותו, אולי את המשורר הג׳ינג׳י ההוא מדימונה, אולי כל צעיר, בן תשחורת אחר. הוא בן 17 או בן 18, מצולם עבור תעודתו הראשונה. הילד הזה, שרק בשנה החולפת עיצב ושרבט בפעם הראשונה את חתימתו על מסמך, הנה מתהפך עליו עולמו, הוא מתגייס לצבא.
רגע מכוננן, מחרב ומשהה זה, הגיוס לצבא, היא נקודת המוצא הפיזית של מתי אלמליח לעבודה. הרצון העז לניסוח עצמי, המבדיל בין האני לבין האחר פוגש מנגנון האחדה צבאי אשר ביטויו הראשון יהיה במדים.
UniForm - צורה אחידה, הוא כלי עבודה בפס הייצור של החייל והחיילוּת. אפשרות למרידה, לאינדיבידואליזם כמעט ולא מתקיימת. איזולירבנד צהוב על כת הנשק, גדיל חוטים צמוד לשרוול הדסקית התלוי על צוואר, חוט אדום דק הכרוך סביב הזרוע או על קרסולה של רגל, כל אלו הם התגלמותה של אחרוּת.
בתשתית עבודתו של אלמליח נמצאים תצלומי תקופה מכוננת. שיאה של התבגרות, של חיפוש אחר זהות ברורה ומבדלת המתנגש במסגרת צבאית המוחקת זהות אחת ומשתדלת לייצר אחרת, אחידה, תחתיה. תצלומי ״חברים״ צילומים קבוצתיים גנריים, המספרים כי.. היינו פעם יחד, חייכנו כשהיה קשה, היינו ״אחים״ במלרע כמובן. תצלומי פורטרט המצולמים עבור תעודות
או ספרי מחזור (היינו ״אחים״, כבר אמרנו). תצלומים אשר על אף הגנריות שבהם, משקפים אדם מורכב המזהה בעצמו כעת את הנכון לבוא.
על תצלומים אלו תופר, רוקם ו״מגבלן״ מתי אלמליח ביד רכה אינדיבידואליזם אשר בו זמנית יוצר ומסתיר זהות.
עבודת היד והעבודה הדיגיטלית על גבי התצלומים הם בו בעת פעולת תיקון היסטורית, המושכת את העבודה 30 שנה לאחור אך מייצרת ממד דומה אל מול הצילום עצמו, כאן ב 2017. הפיכת התצלום הדיגיטלי אשר ״יש אלף כמוהו״ ליחיד. כך, הופך מתי עצמו מחייל גנרי לחייל אחד - חייל בודד, על כל משמעויותיו. בו בעת הופכת גם עבודתו, על ממדיה הפיזיים לכזו.
העבודה מֵזִירה עצמה ממסורות המדיום. בדיוק כפי שעבודותיהם של John Baldessari ושל Arnulf Rainer מתריסות אל מול הצילום והופכות את התצלום המוגמר לזירה בה נאבק המדיום מול עולם האמנות הפלסטית כולו, כך גם אצל אלמליח מתרחשת מלחמה, אך היא רכה. למעשה, היא איננה לחימה כלל, לא ישפך כאן דם, לא יהיה מעשה ברוטאלי.
המאבק מתרחש גם בחזית נוספת, חזית הג׳נדר. מלאכת הרקמה, הגובלן והתפירה הן מלאכות ״נשיות״ בהיבט היסטורי, אך גם הנשים של עולם האמנות מנכסות אותן. כך עושה רעות פרסטר, כך חנה שביב, כך בנות לימבוס (יהודית גואטה, דפנה איכילוב, גליה גור אריה) בעבודתן המצויינת בה נרקמו גובלנים של רמטכ"לי צה״ל לדורותיהם בידי 3 נשים.
מתי אלמליח מציב עצמו אל מול מנגנוני האחדה ישראליים המשתקפים אלינו בדמותו של חייל, הוא מציב עצמו אל מול הצילום המשמש כחומר גלם לעבודה הנתפסת כ Craft, הוא מציב את עצמו אל מול ה״גברי״ אך בו בעת גם אל מול ה״נשי״.
זו שלנו, זו גם כן".
מתי אלמליח
בוגר המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, לומד לתואר השני במחלקה לאמנות בבצלאל
חבר בעמותת ובגלריה השיתופית P8 תל אביב.
מציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות.
זוכה פרס האמן הצעיר מטעם משרד החינוך והתרבות 2008 - 2010.
להורדת ההזמנה (PDF)
