בעקבות צלם - סבב שלישי

תאריך : 
ראשון, 26.05.2019 עד רביעי, 05.06.2019
זמן : 
18:30 עד 12:45
שעות פתיחה : 
א'-ה' 10:00-18:00, ו' 10:00-13:00, שבת סגור
מיקום : 
הגלריה ע"ש מורל דרפלר
הוספה ליומן : 
בעקבות צלם- תערוכה קבוצתית במחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה

בעקבות צלם הוא שמה של תערוכה ייחודית שמעלים סטודנטים משנים ב' ו-ג' מהמחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו בחיפה. במסגרת קורס, בהנחיית תמר סצמסקי, בחרו הסטודנטים בצלמים מרכזיים מהארץ ומהעולם, ובמהלך השנה חקרו לעומק את יצירתם, הן מבחינת נושאי הצילום והן מבחינת ההיבטים הטכניים ומאפייני התקופה.   המחקר הוביל לעבודה של כל סטודנט , שהושפעה מעבודתו של הצלם הנבחר אבל התפתחה לכיוון אישי.          

התערוכה מוצגת בשלושה מחזורים בני כשבועיים, המחזור השלישי יפתח ביום ראשון 26/05/19 בשעה 18:30.

מציגי המחזור השלישי הם: שרון הלפרין, אסנת דוידוב, ענת וסרמן, גיא גלסברג, אנה קוזוסיי ואסראא עתאמלה

אוצרת: תמר סצמסקי

לגלריית העבודות>>

 

 

שרון הלפרין צילמה בעקבות ג'ונו קליפסו, צלמת בריטית שמצלמת את עצמה, ובוחנת את גבולות הנשיות דרך שימוש ביזארי במוצרים מעולם הקוסמטיקה , בחללים שמוקדשים לרומנטיקה, פיתוי ולנשים בכלל. קליפסו מתוארת כאומנית שמקיימת יחסים אינטימיים עם הגוף שלה באמצעות הצילומים. בהיותה סטודנטית התחילה לצלם את עצמה אצל הסבתות שלה וגם בדירות air bnb, כשהיא מחופשת לדמות אישה לה היא נתנה את השם ג'ויס . מאוחר יותר היא החלה לצלם באתרי ירח דבש ואזורי נופש לזוגות. היא צילמה במקומות האלו מתוך רצון לחקור למה באמת הם נועדו. היא מחליפה פיאות ומסיכות כדי שהצופה לא יחשוב על אישה אחת אלא להציג דמות מופשטת יותר של אישה שהיא כל הנשים כולן. עבודותיה מאוד אסתטיות, ועוסקות בנשיות, בפמיניזם, במדע בדיוני, בתשוקה, באכזבה  ובבדידות. שרון צילמה עצמה בחללים שנראותם האסתטית נוצרה עבור נשים. בצילומיה היא הקצינה החפצת נשים, והיותן מושא להתבוננות וצפייה, פניה נטולות הבעה ורגש . התצלומים מנסים להקצין ולשמר את האסתטיקה הנשית המתבקשת. האישה במגבת במקלחת, האישה המטופלת בפטנטים קוסמטיים, האישה בשמלה או בבגד הגוף, והורד שחייב בהכרח להשתייך לאישה ולאף דבר אחר מלבדה, כולן חלק מרשימה, שקבעה החברה והמדיה לגבי נשים. העבודה מבקרת את עולם הביוטי והקוסמטיקה. שרון היא חלק מתעשיית היופי, עבד לצריכה של המוצרים הללו ולכן העבודה מציפה שאלות רבות האם צריכה קוסמטית זה מה שהופך אישה לחלשה? האם אישה יכולה באמת להתנגד לכל החוקים הלא כתובים של מה זה להיות אישה? האם אישה זקוקה תמיד שיתבוננו בה? ועוד.

אסנת דוידוב צילמה בעקבות אלכס ליבק , צלם רחוב המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר ולא מבויים. ליבק מצלם בכל מקום ברחוב הישראלי, נדיר למצוא אותו בלי מצלמה. הוא מחפש את הרגע המכריע הייחודי. עיתונות היא מרחב המחיה הטבעי שלו , אמירתו מהדהדת הרבה אחרי שהעיתון הושלך לפח המחזור. ליבק מפרסם בעיתון "הארץ" את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21", בהם הוא מפרסם צילום אחד בשבוע כבר תקופה ארוכה. הוא זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005 התשס"ה. אסנת נמשכת באופן טבעי לצילום רחוב, אך זה היה אתגר גדול עבורה לחטוף ולתפוס את הרגע המכריע הקטן באירועים המוניים וברגעים יום יומיים. היא מחפשת תמיד אחר הקסם והיופי ברחוב הישראלי ולא מתוך מתוך מימד אירוני. רגעים קטנים שהעלו לה חיוך. בדומה לליבק גם אסנת מסתובבת עם המצלמה, מתבוננת בחברה הישראלית ומחכה ללכוד תמונות. אסנת מצלמת בחגים ומועדים  - ביום העצמאות, בבחירות לראשות הממשלה, בחג הפורים וכו'.

ענת וסרמן מצלמת בעקבות הצלם האמריקאי אלק סות' אשר מצלם צילומי-מסע תיעודיים באזורים שונים ברחבי ארה"ב. סות' לוכד בעבודותיו את הרבדים העמוקים של החברה האמריקאית, ומספר את סיפורה באמצעות הנופים, האנשים והשכבות  המחברות ביניהם. עבודותיו הן בדרך כלל חלק מפרויקטים ארוכים אשר הוא מתמיד ליצור במשך כמה שנים, תוך תנועה מתמדת לאורך המסע.
ענת בחרה ליצור בעקבות סדרת התצלומים Sleeping by the mississipi, אשר במהלכה הוא צילם במשך שלוש שנים לאורך נהר המיסיסיפי בארה"ב. הנהר אשר נמתח לאורכה של ארה"ב מהווה בתרבות האמריקאית סמל מיתולוגי לאינדיאנים ומגלי עולם, סמל לעבדות שהתקיימה בדרום ולחירות בצפון. עם חלוף השנים הנהר איבד מערכו, מרבית מן העיירות השוכנות לצידו מתפוררות ולעיתים נראה כי לא נותר הרבה מלבד היסטוריה מפוארת. 
עבודתו של אלק סות' אשר התמקדה בנהר המיסיסיפי המיתולוגי ובחיים לצידו, יצרה עבור ענת אנלוגיה לכביש 90, הכביש הארוך במדינת ישראל הנמתח מצפון לדרום. היא בחרה להתמקד בבקעת הירדן השוכנת לצידו של הכביש ולבחון דרך הצילומים את החיים לצד הגבול המזרחי של מדינת ישראל, גבול שבעבר תפקד כחזית ביטחונית מפוארת והיום מחפש משמעות אחרת. במהלך יצירת הפרויקט ענת ניסתה לבחון באמצעות המצלמה את הנופים  הצחיחים אשר חלקם נותרו מצולקים ממלחמות עבר וגם באמצעות האוכלוסייה אשר בחרה להישאר לגור בבקעת הירדן, את חלוצי המתיישבים הצעירים אשר מבחירה חזרו לאזור ואת  אלו שלא עזבו מעולם אך ספק אם מרגישים שייכים.

גיא גלסברג צילם בעקבות וויליאם אגלסטון שמצלם מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 בדרום ארצות הברית. אגלסטון צילם עם סרטי צילום רוויים בצבע עשיר (קודאק כרום) את חיי היומיום ואת נופי ארצות הברית המשתנים. הוא ניסה לתעד באופן אובייקטיבי, ללא שיפוט, ובעקבות כך המציא את המונח ׳צילום דמוקרטי׳. באותה תקופה, צילום בסרטי צבע נחשב לצילום שהשתמשו בו בעיקר לצרכי פרסום אך בשנת 1976 הציג אגלסטון תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית של ניו יורק שהייתה התערוכה הראשונה שהציגה צילומי צבע. זאת היא התנסותו הראשונה של גיא עם צילום בצבע. כל עבודותיו עד היום מצולמות עם סרטי צילום שחור לבן. גיא בחר דווקא באגלסטון משום שרצה לאתגר את ראייתו הצילומית והצבעונית. בתצלומיו ישנם רגעים ומקומות יומיומיים אשר מרגישים במידה נוסטלגיים, אך מבטו מעלה תהייה על האופן שבו אגלסטון (וגיא בעקבותיו) מצלם.

אנה קוזוסיי עבדה בעקבות דיוויד הוקני, אמן בריטי, העוסק בציור, שרטוט, צילום, הדפס, ועיצוב במה.
הוקני עסק בין היתר בציורי פנים וחוץ של בתים, עבודות שהובילו אותו לקולאג' הראשון שיצר, שלו הוא קרא "ג'ויינרס" (Joiners) - אסמבלאג' של צילומים שהונחו ביחד. בטכניקה זו נתקל בטעות בזמן שעבד על ציור של סלון בבית בלוס אנג'לס. הוקני צילם תמונות של החלל לרפרנס בשביל עצמו, ואירגן אותם בצורה כזאת שיוכל לצייר מהדימוי שנוצר. כשסיים, הכיר בקולאג' כסוג אמנות משל עצמה, ומשם המשיך ליצור. הוקני חושב שהמצלמה היא כלי מטעה ולא אמין. הפריים הבודד שאותו אנחנו רואים הוא לא המציאות, אנחנו לא באמת יודעים מה קרה מסביב לקומפוזיציה שנבחרה, הזמן אמיתי אך לא המקום. אנה עוסקת בטכניקת הג'ויינרס בשביל לחקור את התפיסה החזותית שלנו, בניגוד לדחף להראות הכל בפריים אחד - המציאות היא דבר מורכב, כמו העבודה, מאלמנטים רבים.

אסראא עתאמלה צילמה בעקבות סמה אלשיבי (בצרה, עיראק, 1973), אמנית שעוסקת במולטי מדיה - צילום, וידאו ומיצבים. היא בחרה את הפרויקט "זוגי ידיים שליליות" שבו סמה חוקרת ומראה את ההשפעה השלילית של בני האנוש על כדור הארץ.  אסראא מצלמת את הסימנים הפלסטינים שנדחקו לפינה ואינם כבר מוכרים באוכלוסייה הערבית הפלסטינית המתגוררת בארץ, הסימנים האלו הם חלק בלתי נפרד מהזהות הפלסטינית. היא בחרה לצלם את ידי   סבתה שבתקופת הנכבה נאלצה לעזוב את ביתה בציפורי (ספוריה). היא  עזבה ללבנון וחזרה לאחר שנה. אסראא חקרה את הסימנים ואת  החיבור אל הסימנים הללו.

 

לגלריית העבודות>>