בחורף האחרון יצאו ינון כלפון ומיכה קיזנר, סטודנטים מצטיינים של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, למסע באוקראינה, במהלכו חצו את המדינה מאודסה עד לקייב תוך התמקדות בתיעוד הקהילות היהודיות במדינה. כאן הם משתפים אותנו בחוויות הצילום יוצאות הדופן שצברו ובפרצופים שיתקשו לשכוח
במסע חוצה תרבויות, בעזרת מלגת "רבדים לאמנויות", יצאו הסטודנטים המצטיינים של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, ינון כלפון ומיכה קיזנר, לתעד את הקהילות היהודיות באוקראינה. בצילומיהם, כפי שמגדיר זאת כלפון, האירו במבט רגיש וייחודי "את אנשי השוליים במדינה אשר נתונה בכאוס כתוצאה ממלחמת האזרחים בין התושבים הפרו-רוסים ותומכי העצמאות האוקראינית".
השניים קבלו מנדט מלא לבחירת אופי וכיוון הצילום. על מנת לא למצב עצמם כמבקרים מזדמנים או כתיירים, ולקבל הצצה לחיי המצולמים מ"מבט פנימי", השניים התערו בקהילות השונות אותן בחרו לצלם, דבר אשר התאפשר להם ביתר קלות בשל שליטתו של קיזנר בשפה. לטענתו, "השפה האוקראינית נבדלת מן הרוסית למרות שהיא דומה לה. לפחות מחצית מהאוקראינים סולדים סלידה עזה מהשפה הרוסית בעקבות המלחמה המתנהלת. למזלנו, אני שולט בשפה ושמשתי כמתורגמן בכל מקרה בו נזקקנו לשפה מדוברת. אולם, לא תמיד היינו זקוקים לתרגום שכן למצלמה שפה משלה ואנשים רבים תקשרו עם שנינו במבט ומחוות גוף, ללא צורך בשפה אחרת. המצלמה הפכה לכלי התקשורת העיקרי".
סמאגון: תמונת השתיינים
בעיירה מז'ייבוז' נתקלו השניים בחבורת שומרים אוקראינים. אלה הזמינו אותם לשתות אלכוהול מתוצרת ביתית אשר ידוע בשם "סמאגון". הסמאגון הוא משקה אלכוהולי המופק מכל הבא ליד (לחם, פירות וכו׳) "אך הוא גם טקס חברתי של קבלת פנים ואירוח", מספר כלפון. "מצאנו את עצמנו בצריף קטן עם עוד חמישה אוקראינים גדולי ממדים בטקס שתיית סאמגון. כדי לשבור את הקרח הוצאנו מהכיס שטר גראבנה אחד כאשר שבע גראבנה הם שקל והנחנו אותו על השולחן. האוקראינים עיוותו את פניהם אז הנחנו שטר של מאה גראבנה ואז התחלנו לצלם. האלכוהול והפתיחות שלנו עשו את שלהם והפכנו לחבורה אחת כשהמצלמה הפכה לחפץ במסיבת השיכורים, בדיוק כמו בקבוק הסאמאגון”.
האישה בת המאה שמתגוררת בביתו של חיים נחמן ביאליק
בניגוד מוחלט למסיבת השיכורים, ביקרו השניים בעיירה ז'ייטומיר בביתה של אישה בת מאה אשר מתגוררת בבית אשר היה שייך לחיים נחמן ביאליק. כפי שמספר כלפון, "האישה המבוגרת עודנה שומרת על יהדותה, גם כאשר היא מוקפת שכנים עוינים אשר אינם רואים בעין יפה את המובלעת היהודית או את העלייה לרגל אל הבית. על שולחנה מונח ספר תהילים". קיזנר מוסיף, "היה ברור שגם במקום רחוק ומנותק זה, ללא קהילה תומכת, היהדות עדיין מהווה חלק גדול מההגדרה העצמית שלה. לאחר שכל חברי המשלחת התפנו מביתה, נשארתי איתה עוד זמן קצר על מנת לצלם אותה. משהו באישיות שלה נגע בי בצורה שלא הצלחתי להסביר".
בבית היתומים
בז'ייטומיר פגשו השניים גם ילדים ממשפחות הרוסות אשר נלקחו בחסות הממשלה והופקדו למשמרת בבית היתומים היהודים. הילדים מלאי שמחת החיים והאנרגיה שיחקו עם כלפון וקיזנר ואף ניצחו אותם במלחמת כדורי שלג. לטענת כלפון, אותה חיות ושמחה מנוגדת לאופן שבו מגיבים מבוגרים אל המצלמה. "במדינה שבה אנשים מפחדים מן המצלמה, מפחדים מתיעוד כי יש בו סימבוליקה של משטר ואוטוריטה, תמימות הילדים אפשרה לצלם ללא מחסומים. בסופו של דבר, כל מה שאנשים זקוקים לו הוא מעט תשומת לב, חום ואהבה".
המצלמה כצינור תקשורת אוניברסלי
לטענת ראש המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, עמית זולר, המצלמה מאפשרת לגשר בין תרבויות שונות ככלי תקשורת אשר מחליף את השימוש בשפה. "הווייתנו קובעת את תודעתנו, דרך חיינו, את התרבות שלנו ומעצבת את עולמנו. במדינת הגירה כשלנו בה רבות השפות המדוברות, עברית היא אתגר לא קטן עבור עולים רבים ועל כן מקבלת השפה האנגלית חשיבות מרכזית ומשמשת כגשר תקשורת ראשון. אולם, במדינה הומוגנית כאוקראינה לאנגלית חשיבות מעטה בלבד, שכן רוב התושבים אינם יודעים או זקוקים לאנגלית. על כן, התושבים באוקראינה מבחינים בזר באופן מיידי והם נוטים להיות חשדניים יותר ולעיתים אף עוינים. במציאות כזו המצלמה ופעולת הצילום מחליפות את האנגלית ומשמשות כצינור תקשורת אוניברסלי".
זולר מסביר שהחיים בתוך הוויה ותודעה מסוימת לעיתים אינם נקלטים בבירור לאלה אשר חווים אותם מבפנים, אולם זר יוכל להביט בהם בצורה ברורה הרבה יותר. כך, הוא מפרט, "בישראל, יהיו אלו המאבטחים בכניסות לקניונים או בשדות התעופה, מתקני המים אשר נמצאים בכל בית, משקפי השמש על פדחות האנשים, חולצות הטריקו והאופניים החשמליים. ואילו באוקראינה, יהיה זה האלכוהול, העוני, הילדים חסרי ההורים ותרבות המיעוט שנדמה שנמצאת במצור. ואולי, אם לשפוט על פי הצילומים, תרבות המיעוט במצור, נמצאת גם אצלנו?" נראה שאם נקבל על כך תשובה ברורה, הסיכויים שהיא תגיע דווקא מעדשת המצלמה של אדם שישראל זרה לו ושהוא רואה אותה בפעם הראשונה, כפי שרק זר יוכל לראות אותה.
