ים סיטון משלבת בחייה את כל האהבות הגדולות שלה - צילום ובעלי חיים

 

ים סיטון, רק בת 26, סיימה את לימודיה במחלקה לצילום לפני שנה ומאז הספיקה לשלב את שני חלומותיה הגדולים: צילום ובעלי חיים. ים החלה לעבוד בספארי כמדריכה ומהר מאוד שילבה את הצילום כחלק משגרת יומה שם: היום היא מצלמת עבור מחלקת הדוברות של הספארי ובשנת הלימודים הנוכחית היא פתחה את מגמת הצילום הראשונה בבית הספר 'בית אקשטיין' שבתוך הספארי. 

 

ים סיטון בעבודתה בספארי, יחד עם הג'ירפה דיקלה

 

 

אז מה יותר - בעלי חיים או צילום?

זאת שאלה מאוד קשה. בעלי חיים אהבתי מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל בסופו של דבר כשהייתי צריכה להכריע מה ללמוד בחרתי בצילום. הייתה לי התלבטות בין לימודי ביולוגיה לטיפול באמצעות בעלי חיים ומקצועות דומים. שתי האהבות האלו קשורות אחת בשנייה -  התחלתי לצלם כדי להכיר טוב יותר בעלי החיים, ועד היום צילום בעלי חיים זה התחום האהוב עליי בצילום ובאמצעותו אני מנסה להראות לעולם את הזווית האנושית של בעלי החיים. אני מחפשת תמיד את הפריים שיוציא אותם משפחתיים, רחומים, בעלי רגשות, אנושיים… ואני גם מתייחסת אליהם ככאלה בטיפול שלי בהם. הכלבים שלי הם הדוגמנים הכי טובים לצילום והם תמיד נשארים בראש סדר העדיפויות שלי, גם מעל הצילום וגם מעל העבודה. בשנה ב' בחרתי שלא להצטרף לקורס מסוים רק כדי לחזור אליהם מוקדם הביתה....

 

נשמע שלא ידעת מראש שתרצי ללמוד צילום, שהיו התלבטויות בדרך

דודה שלי היא צלמת (אפרת אשל). כשהייתי ילדה היא הייתה מצלמת את כוכבי ערוץ הילדים ואני זוכרת כמה אהבתי לבלות אצלה בסטודיו בתל אביב. הרגשתי שזה לצאת מהקיבוץ לעולם אחר, ואני יודעת שהיא הדביקה אותי באהבה לצילום. למרות שהיא לא למדה במכללה, היא זו שהמליצה לי ללמוד שם כי המקום שומר על החדשנות שלו ויש בו אווירה ביתית. תמיד ידעתי שלימודי צילום זאת אופציה וכשהשתחררתי מהצבא והחלטתי שאני רוצה לעשות בחיים שלי משהו שאני אוהבת. אז עלתה כמובן השאלה אם זה יהיה קשור בצילום או בבעלי חיים והיום הצלחתי לקיים גם את זה וגם את זה.

 

      מימין: סלאם, אריה אפריקאי וראש להקת האריות. משמאל: מושון וסטו, קופי אורנגאוטן. כמה ימים לאחר הצילום מושון מת בגיל 50. צילום: ים סיטון

 

איך הייתה תקופת לימודייך במכללה? יש מרצה שהשפיע עליך במיוחד?

הרבה מרצים מאוד השפיעו עליי ואני לוקחת מהם הרבה כלים לדרך. בעיקר מבחינת המוטיבציה, ההתמדה והטוטאליות. שניים מהם השפיעו עלי במיוחד - הראשון הוא עמית זולר שהיה ראש המחלקה בתקופתי והקפיד לשמר את האווירה המשפחתית במחלקה. עמית גם האמין בי לאורך כל הדרך וליווה אותי גם כשאחרים היו סקפטיים לגבי נושאי הצילום שלי (בעלי חיים לרוב). בארבע השנים האלו בניתי לעצמי תבנית שהיא הרבה יותר בטוחה בעצמה, למדתי לקבל את עצמי וזה הרבה בזכות עמית. המרצה השני שהייתו לו השפעה עלי הוא פרופ' מיכה קירשנר ז"ל, שנפטר בספטמבר 2017, חודשיים לאחר תערוכת הגמר שלנו. הפעם האחרונה שבה נפגשנו הייתה בערב הפתיחה של התערוכה, שנפתחה אחרי שנה אינטנסיבית ולא קלה, שבה, למען האמת, התווכחנו לא פעם ולא פעמיים. כשהוא נפטר הוא השאיר אותנו המומים ועצובים והשנה קיבלה פרספקטיבה אחרת. לא תמיד הסכמתי עם דעותיו לגבי העבודות שלי, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את דעתו כי ידעתי שהוא אומר את מה שהוא באמת מרגיש ושהוא רוצה רק בטובתנו. מיכה השאיר את חותמו גם במכללה וגם במדינה שלנו שמשנה את פניה מיום ליום והוא מזכיר לי תמיד שבכל צילום חייבת להיות גם אמירה.

לפני זמן מה, כשהתחלתי לעבוד על תכנית הלימודים לשנה הקרובה, במאגר הצילומים שלומדים עליהם מצאתי תצלום של מיכה והייתי מאוד גאה לספר לכולם שהוא היה מרצה שלי ושהרבה מהידע שלי הגיע ממנו.

 

 

נראה שאת בדרך גם להשאיר חותם בעולם הצילום. עברה רק שנה מאז סיום לימודייך ואת כבר משלבת את שתי האהבות הכי גדולות שלך, איך זה קרה?

סיום הלימודים במכללה היה רגע מאוד משברי מבחינתי, תקופה לא קלה בכלל. הרגשתי שלקחו אותי מהבית שלי ולא היו לי הרבה ציפיות למה הולך לקרות. אבא שלי אמר שאני צריכה לפתח ציפיות קצת יותר גבוהות מהגובה של הדשא… בתקופה שהייתה מאוד לא פשוטה עבורי פתאום ראיתי שמחפשים מדריכים לספארי ושתנאי הקבלה הם רקע בחינוך ואהבה לבעלי חיים. החלטתי להניח את הצילום בצד, ללכת לספארי ולתת לדברים לקרות מעצמם. בשבועות הראשונים אפילו לא סיפרתי לאף אחד שאני צלמת והשארתי את המצלמה בבית, כדי להכיר את הספארי קודם כל בעיניי המדריכה ולתת למוח להקשיב ולא רק לראות. כשהתחלתי להסתובב עם המצלמה הגדולה שלי ואנשים ראו את התוצאות, הרגשתי שאני מגיעה שוב לבעלי החיים דרך הצילום. אחרי זמן מה ראש מחלקת החינוך, ניב נודלמן, שאלה אותי אם הייתי רוצה ללמד צילום בבית הספר שנמצא בתוך הספארי. התכנית הייתה שאפתח מגמת צילום בעוד מספר חודשים, בשנת הלימודים הקרבה (שהחלה בספטמבר), אך עקב אירוע טראגי הייתי צריכה לקפוץ מיד למים ולהתחיל ללמד צילום מהיום להיום. כך קרה שהפכתי לחלק מהצוות בבית אקשטיין ספארי במהירות רבה.

  

 

תלמידה של ים במהלך השיעור במסגרת מגמת הצילום בספארי. צילום: ים סיטון

 

 

יש רגע מכונן שאת זוכרת מתקופת הלימודים?

ברור. כשהבאתי את רולי, הכלבה שלי, ללימודים ליום צילום. אני תמיד מאמינה בדבקות במשימה וזאת הייתה משימה שלי מהיום הראשון של שנה א' - להביא את רולי לסטודיו. להכניס בעלי חיים למכללה זה לא עניין של מה בכך, אבל בזכות רחל ארז, המרצה שלנו שנתנה לי את ההזדמנות, השגתי את כל האישורים ורולי הגיעה איתי ליום לימודים. צילמנו אותה במסגרת קורס של טכניקות מהמאה ה19, במצלמה בפורמט גדול !  היה קשה מאוד להשאיר אותה סטטית אבל בסוף הצלחנו והתוצאה מדהימה, הייתה שווה את כל המאמץ!

 

רולי, הכלבה של ים, מצטלמת בקורס צילום בטכניקות מהמאה ה-19. צילום: ים סיטון

 

ספרי קצת על שגרת היום שלך בעבודה בספארי

שגרת היום משתנה מחודש לחודש והימים בבית ספר הם אלה שיוצרים לי שגרה כלשהי, אחרת אין שגרה בכלל. במהלך החופש הגדול התלמידים לא הגיעו לבית הספר ויכולתי להתפנות לצלם לדוברות ולארכיון הספארי. השעות הכי טובות לצילום בקיץ הן שעות הבוקר המוקדמות ולכן אני מגיעה לצלם עוד לפני שהספארי נפתח למבקרים. בהמשך היום כשאני נפגשת עם קהל המבקרים כמדריכה כולם מתפלאים למה הברכיים שלי מלאות בבוץ והשיער מלא עלים…

במקביל עבדתי על תכנית הלימודים שכוללת ימי צילום בספארי והיכרות עם עולם הצילום בכלל וצילום בעלי חיים בפרט. אני מלמדת שלושה ימים מלאים בבית ספר, כיתות ז'-י'. מגמת הצילום לא הייתה קיימת לפני כן ולכן אני עובדת קשה על בנייתה. מדהים לראות את המראות של בני הנוער עם בעלי החיים. בני נוער הססנים עומדים עם מצלמה על הצוואר מול חיה גדולה ומתמודדים עם הנוכחות שלה.

 

מדהים. אז אחרי שהספקת לעשות הרבה בזמן קצר כל כך, מה החלום הבא?

אני רוצה לפתוח חוגי אחר הצהריים לצילום בספארי, גם למבוגרים, ובכלל להרחיב את תחום צילום בעלי החיים בארץ. אשמח להיות מנהלת האוסף הזואולוגי של הספארי ואם אפשר גם שיהיה לי סוס פוני :)

 

 

ליבנת השימפנזה (מימין) וליצ'י השימפנז (משמאל). צילום: ים סיטון

 

 

מסר לדורות הבאים?

תאמינו בעצמכם, תעבדו קשה בשביל החלומות שלכם אבל גם תהיו סבלניים. מי שגם עובד וגם טוב במה שהוא עושה בסוף מוצא את הדרך והדרך מוצאת אותו.

 

 

'מחפשת תמיד את הפריים שיראה את בעלי החיים כבעלי רגשות'.סוריקטות בדרום אפריקה. צילום: ים סיטון