כששתי בוגרות שלנו פותחות ביחד סטודיו זה מרגש! כשהן סיימו בהפרש של 10 שנים זה מפתיע. וכשהן חיות ביבשות שונות.. זה עוד יותר מפתיע!
ראיון קצר עם הבנות הנפלאות של סטודיו נון - נירית ארבלי וענבל בורד
צילום: ליה שוורץ
ספרו על עצמכן, מתי סיימתן את הלימודים ומה למדתן?
שתינו למדנו במגמת תקשורת חזותית, בטווח של עשר שנים אחת מהשנייה.
ענבל: אני סיימתי ללמוד ב-2015, ותגברתי בעיקר עיצוב לטלויזיה, למרות שזה תחום שאני פחות עוסקת בו היום. מעבר לסטודיו אני גם מלמדת בתיכון רעות לאומניות במגמת עיצוב חזותי.
נירית: אני סיימתי ללמוד ב-2005, מגמת הבחירה שלי היתה איור.
שלט שנעשה למסיבת הפתיחה של התערוכה. ניסיון לשלב בין ברכות ראש השנה ישראליות לברכות ראש השנה סיניות
יש קורס או מרצה שהשאיר עליכן חותם ועזר לכן בחיים המקצועיים בהמשך?
ענבל: מיכל דיבואה היא הראשונה שעזרה לנו לגלות שכל אחד מאיתנו יכול להיות מאייר. לפני כן אף פעם לא ראיתי את עצמי כמאיירת, היא גרמה לי להבין שבעצם אני יכולה לעשות הכל. הגישה שלה, שמאמינה בכל סטודנט, מלווה אותי עד היום כשאני מלמדת בעצמי, ואני מנסה להיות מורה כזו לתלמידי.
נירית: חיים שטייר ז״ל יישאר עבורי תמיד המורה המיתולוגי שלימד אותי מה זה עיצוב. הדבר המרכזי שאני זוכרת ממנו זו התשוקה הגדולה שלו כלפי כל דבר שקשור לעיצוב, וההתלהבות האינסופית שלו להעביר את האהבה שלו הלאה.
וכמובן שאי אפשר לשכוח את יעל ברנע…
ענבל - אני למדתי איתה תלת מימד בשנה ב׳. היא לימדה אותנו בשנה ב׳ לחקור ולהעמיק בתוך כל רעיון ולהפליג איתו הכי רחוק שאפשר.
נירית - אותי היא לימדה טיפוגרפיה למאיירים בשנה ג׳. היתה לה יכולת מופלאה להתחבר לסגנון של כל אחד ולקחת אותו קדימה משם, גם אם רמת האיור של הסטודנט לא היתה כל כך טובה, היא איכשהו הצליחה לכוון אותו כך שבסופו של דבר הפרויקט עצמו ייראה מצויין.
מתוך הברושור לביתן הישראלי ביריד הספרים השנתי של טייפיי
לאחר סיום הלימודים מה עשיתן? ואיך בעצם הכרתן?
נירית: אני עבדתי כמעצבת שכירה בסטודיואים (איך אומרים סטודיו ברבים???) קטנים.
ענבל: אני עבדתי בעיקר כפרילאנס.
הקשר בינינו התחיל מזה ששתינו לומדות בבי״ס לפילוסופיה שנקרא ״אקרופוליס החדשה״. בעיקרון אנחנו לומדות בסניפים שונים, (ענבל לומדת בקריות ונירית בת״א), אז ההיכרות בינינו היתה שטחית יחסית. אבל אז… נקראנו לדגל כדי לייסד צוות עיצוב שיהיה אחראי על התדמית של ״אקרופוליס החדשה״ בארץ. העבודה בצוות נעשתה בהתנדבות כחלק מהתפיסה של בית הספר שלנו, ושם למעשה יצא לנו באמת לשתף פעולה ביחד ולהכיר זו את זו יותר לעומק. העבודה ביחד (היינו כ-4-5 מעצבים) אפשרה לנו להשתמש בעבודה העיצובית כדי לתרגל את הערכים שאנחנו לומדות באקרופוליס, כמו למשל - איך לעבוד עם פחות אגו, איך לייחס פחות חשיבות לשאלה ׳של מי היה הרעיון?׳ ובמקום זה, יותר לשים לב לשאלה איך אפשר שכל אחד יביא את הטוב ביותר שלו וביחד נעבוד בהרמוניה סביב מטרה שחשובה לכולנו. תרגלנו גם איך לא להיקשר יותר מדי לתוצאות, ואיך לקרוא ביחד למוזה כשהיא לא באה… זו היתה תקופה נהדרת שלימדה אותנו המון ובה כנראה נזרע הזרע להמשך הפעילות המשותפת שלנו.
לאורך כל התקופה דיברנו על כך שיום אחד נפתח סטודיו ביחד ונהפוך את העבודה המשותפת למקור פרנסה, אבל זה היה מן חלום שכזה, ודיברנו על כך יותר כהלצה מאשר כמשהו שאנחנו באמת הולכות לעשות…
מה שקרה זה שפשוט נוצרה הזדמנות…
נירית: אני התפטרתי מהעבודה כי תכננתי לעבור ביחד עם בעלי לטיוואן כדי לפתוח שם מרכז של ״אקרופוליס החדשה״. לא בדיוק ידעתי במה אעבוד, התחלתי לחשוב על עבודה בפרילאנס באופן זמני…
ענבל: אני גם בדיוק התפטרתי, למרות שלא ידעתי עדיין מה אני הולכת לעשות…
ואז, בהחלטה של רגע פחות או יותר, החלטנו שנפתח סטודיו ביחד, וההלצה המשותפת הפכה למציאות. זה היה בערך חודש לפני שנירית נסעה ומאז למעשה אנחנו ׳נפגשות׳ בעיקר במרחבים הוירטואליים. הלקוחות הישראלים מכירים את ענבל, והלקוחות הטיוואנים מכירים את נירית.
אחד הפרויקטים המורכבים והמרגשים שיצאנו לעבוד עליהם היה עבור נציגות ישראל בטיוואן. התבקשנו ליצור תדמית גרפית לביתן ישראל ביריד הספרים השנתי של טייפיי. כחלק מהבריף היינו צריכות להעביר את החוויה של טיפוגרפיה עברית לקהל שרובו מעולם לא ראה איך נראית אות עברית.
גג הביתן הישראלי ביריד הספרים השנתי של טייפיי ותהליך העבודה
ברמה חיצונית העבודה מרחוק יכולה להראות מורכבת, אנחנו עובדות בטווחי זמן מאוד שונים, מתמודדות עם פרויקטים ב-3 שפות שונות (עברית, מנדרינית, אנגלית), צריכות לגשר על פערי תרבות וכדומה. זה יכול להישמע קרוב לבלתי אפשרי, אבל מה שמאפשר לנו לעשות זאת היא הגישה הפילוסופית שלנו כלפי העבודה והחיים בכלל. מבחינתנו העבודה המשותפת היא עוד כלי עבורנו לתרגל תקשורת נכונה, גמישות, אמון הדדי, פתיחות, יכולת להתגבר על קונפליקטים שברור שתמיד יש. ואולי מעבר לכל, זה מחייב אותנו לעשות תמיד מאמץ נוסף לתת את הטוב ביותר שלנו גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אנושית.
